ההלוואה שימשה לצורך פרעון יתרת משכנתא

ההלוואה שימשה לצורך פרעון יתרת משכנתא

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון-נתנאל) בו התקבלה תביעת המשיב 1, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק) ונקבע כי המשיבים 2 ו-3, רוברט וציפורה רוט, הם הבעלים של הדירה נשוא ההליך.

1. הבנק הגיש נגד המשיבים 2 ו-3 תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה בה התבקש בית המשפט להורות כי השניים, הנשואים זה לזה, או מי מהם, הם הבעלים של דירת גג בנהריה (להלן: הדירה) אף שהיא רשומה על שם המערערת, אמו של המשיב 2. כן התבקש בית המשפט להטיל עיקול קבוע על הדירה מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) לפיו אם שוכנע בית המשפט שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב הוא רשאי להצהיר על כך ולצוות על עיקולם. ברקע התובענה עמד הסכם קומבינציה שנחתם בין רוט הנדסה אזרחית (1984) בע"מ, חברה קבלנית בבעלות המשיבים 2 ו-3 (להלן: החברה) לבין בעלים של קרקע בנהריה במסגרתו התחייבה החברה לבנות על הקרקע מספר דירות עבור הבעלים. עוד נקבע בהסכם כי דירות נוספות אותן תבנה החברה על הקרקע, ובהן הדירה, יהיו בבעלותה. ביום 13.5.1992 נכרת הסכם בין החברה לבין המערערת על פיו התחייבה החברה למכור לה את הדירה תמורת סך של 401,200 ש"ח (להלן: הסכם המכר). בשנת 1994 נטלה החברה ההלוואה בסך של 630,000 ש"ח ממגדל אחזקות בטוח ופיננסים בע"מ (להלן: מגדל) לצורך השקעה בפרוייקט בניה ולהבטחת החזרתה שיעבדה את הדירה. ההלוואה שימשה לצורך פרעון יתרת משכנתה שרבצה על הדירה לזכות בנק טפחות (בסך של כ-215,000 ש"ח) ויתרתה הוזרמה לחברה. החברה לא עמדה בתשלומי ההלוואה שנטלה כאמור ממגדל, ולצורך תשלום החוב שנצבר מכרה בשנת 2001 יחידת דיור שנבנתה בשנת 1998 במחסן הצמוד לדירה תמורת סך של 135,000 דולר ארה"ב. ביני לביני נכנסה החברה בשנת 1999 להליכי פירוק, המשיבה 3 עזבה את הארץ והמשיב 2 החל בהליכי פשיטת רגל במסגרתם מונה המשיב 4 כנאמן על נכסיו (ביום 16.2.2005 אף הוכרז המשיב 2 כפושט רגל). במסגרת התובענה שבכאן ביקש הבנק מבית המשפט להורות כי הדירה שייכת למשיבים 2 ו-3 מכוח הרמת מסך בינם לבין החברה וכן כי יש לראות במשיבים 2 ו-3 ובמערערת ישות משפטית אחת לעניין זה או לחלופין לקבוע כי מכירת הדירה למערערת היתה פיקטיבית.

2. ביום 31.7.2008 קיבל בית המשפט את התובענה. בית המשפט עמד על כך שטענות המערערת והמשיבים 2 ו-3 לפיהן שילמה המערערת קצת יותר ממחצית התמורה בגין הדירה לא הוכחה כדבעי וכן על כך שבמהלך כל השנים התגוררו בדירה המשיבים 2 ו-3 (למעט תקופה של כשנה שהדירה הושכרה) ומאז שנת 2003 מתגורר בה המשיב 2 יחד עם בנו, אך מעולם לא שולמו למערערת דמי שכירות בגין כך. כמו כן עמד בית המשפט על כך שהחברה השתמשה בדירה לשם קבלת ההלוואה, אשר בכספיה השתמשה בין היתר לצורך פרעון ההלוואה קודמת שניטלה לצורך רכישת הדירה, וכן על כך שנראה שהשבחתה של יחידת הדיור שנבנתה במחסן הדירה מומנה על ידי החברה ותמורת מכירתה הועברה למשיבים 2 ו-3. מטעמים אלו ובהתקיים "אותות מרמה" אותם מנה, קבע בית המשפט כי הדירה היא נכס השייך למשיבים 2 ו-3 ורישומה על שם המערערת הינו פיקציה. עוד קבע בית המשפט כי הסכם המכר היה הסכם למראית עין והעסקה האמיתית היתה בין החברה לבין המשיבים 2 ו-3, בציינו כי אם תוצאת האמור הוא כי הסכם המכר בטל והבעלות בדירה חוזרת לחברה מתמלאים בענייננו התנאים הנדרשים להרמת מסך בין החברה לבין המשיבים 2 ו-3. בית המשפט הוסיף וקבע כי ראוי להחיל את הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל גם כאשר בעת עריכת העסקה לא היה איום בהגשת תביעה ועל כן במועד עריכתה לא היה מדובר בהברחת נכסים, כפי שאירע בענייננו. כן ציין בית המשפט כי כבר במועד עריכת העסקה סביר שהיה למשיבים 2 ו-3 אינטרס ליצור "נכס מוגן" באמצעות רישומו על שם המערערת. משכך הצהיר בית המשפט כי המשיבים 2 ו-3 הם הבעלים של הזכויות בדירה והורה על עיקולן בעיקול קבוע.

מעוניינים לקבל הלוואה לכל מטרה? לחצו כאן


Recent Posts:

Leave a Comment

Post